בן רוני ואילן. נולד בין יום שני לשלישי, ביום כ"ב בתמוז תשמ"ו (29.7.1986) בבית-החולים "אסף הרופא" שבצריפין. עומרי הגיח לאוויר העולם בתרועה גדולה, אחרי שמונה-עשרה שעות צירים, ובבואו הדליק אור גדול. עומרי היה "המלך" במשפחה - הכול אימצו אותו אל לבם ועטפו אותו בחום ובאהבה רבה. אימו מספרת: "בשבילי עומרי היה האור שנדלק בחיי. לא היה מקום לאף אחד אחר בחיי".

שנות ילדותו עברו על עומרי עם אימו אצל אימה - סבתו - ברמלה. הוא הלך ל"גן סולד", המשיך ל"גן בורוכוב" ואת גן החובה עשה ב"גן גולן". בגן פרח עומרי והפך לילד יפהפה, מיוחד וחכם שכולם רצו בחברתו. בכל מקום שאליו הגיע היה זוכה לתשבוחות ולמחמאות על יופיו וייחודו.

בחיק האהבה העצומה לה זכה צמח עומרי, ביטחונו העצמי גדל והוא היה לילד עצמאי. כמי שקיבל אהבה אין-סופית ידע אף הוא להחזיר אהבה; לבו היה מלא וגדוש אהבה לכל הסובב אותו - משפחה, חברים, שכנים, חיות וכל דבר שזז ונשם סביבו.

את לימודיו החל עומרי בבית-הספר היסודי "מענית" שברמלה, שם אובחן בכיתות א', ב' ו-ג' כילד מחונן. הוא שקד על לימודיו והיה תלמיד טוב שידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. במהלך לימודיו השתתף בחוגי העשרה - בין היתר בחוג מתמטיקה שהתקיים בבית-הספר התיכון המקיף ברמלה, ובחוג לרפואה שהועבר מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

עומרי רצה לטעום מהכול, להתנסות ולחוות, והיה רב-גוני ורב-רצונות. הוא שיחק כדורגל, השתתף בחוגי הישרדות, המשיך ללכת לחוגי העשרה וגילה את אהבתו למוזיקה. כבר בהיותו בן חמש החל לפרוט על גיטרה, והמשיך לנגן בכלי זה במשך שנים רבות. כישרונו המוזיקלי היה ניכר וכך יכול היה לנגן על-פי שמיעה בלבד על כל כלי נגינה שחפץ בו. מגיל צעיר כתב עומרי שירים והלחין אותם.

בכיתה ד' פגש עומרי את חברו הטוב עידו, והדבר חולל מהפך בחייו. עידו ועומרי הפכו לצמד ומאז לא נפרדו דרכיהם - חברי אמת שתמיד תמכו ופרגנו זה לזה. כל כך קרובים היו עד שלעתים היו אנשים מתבלבלים וחושבים שהם אחים.

עומרי המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי "הרצוג" שבבית חשמונאי. בתקופה זו החליט להתמקד בחיי החברה והלימודים תפסו מקום משני בחייו. כל הפצרותיה של אמו שיחזור וישקיע בלימודים לא הועילו - עומרי התעקש לבחור בעצמו את הדרך שלו ונהג לומר - "אל תדאגי אימא, את לא סומכת עליי? אני לא אפספס את הלימודים אבל זה לא השלב". לאחר שנתיים החליט עומרי לשנות כיוון ועבר ללמוד בבית-הספר התיכון "טומשין" שבראשון לציון. כאן הפגין, בתחילת הדרך, את יכולתו הלימודית, אבל זמן מה לאחר מכן חדל להתרכז בלימודים וטען כי הוא רוצה "להמשיך הלאה". אף על פי כן נשאר עומרי בבית הספר וסיים את לימודיו. גם כאן, ב"טומשין", כמו בכל מקום אחר, פרח מבחינה חברתית, היה אהוב ופופולרי.

לכל אורך השנים בלטו הקשרים האמיצים והיחסים ההדוקים שבין עומרי לאחיו פרי וגיא. אמו חשה סיפוק רב בראותה את שלושתם יחד, ולבה כמו עלה על גדותיו.

כשהיה עומרי בן חמש-עשרה הכירה אמו את בן זוגה לחיים יוסי. באפריל 2002 נולדה ליר, אחותו הצעירה של עומרי. גדולתו של עומרי באה לידי ביטוי ביחס שהפגין כלפי האירוע המשמח והמשמעותי, ובלוותו את אמו בכל תהליך הלידה; עומרי עוד לא היה בן שש-עשרה כשנכח בלידת אחותו.

מיום שנולדה ליר הפך עומרי לשומר הראש האישי שלה. השניים היו צמודים ובלתי ניתנים להפרדה; עומרי העריץ את ליר הערצה עיוורת ולא הניח לאף אחד, אף לא לאמו, לכעוס עליה: ליר כבשה את מעמדה כמלכה השלטת בבית באופן חד-משמעי ונחרץ. היא, מצדה, החזירה לעומרי אהבה עצומה, הייתה גאה בו, קינאה לו, העריצה וכיבדה אותו באופן בלתי נתפס.

בחודש נובמבר 2004 התגייס עומרי לצה"ל. על אף בקשתה של אמו כי יחפשו תפקיד שיאפשר לו להישאר קרוב לבית עמד עומרי על דעתו כי ברצונו לשרת כחייל קרבי: "אם הוא יפחד והוא יפחד ואני אפחד את תצטרכי לפחד", טען בלהט. עומרי הוצב לחיל הרגלים ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת "גולני".

הדרך החדשה שאליה יצא עומרי פתחה בפניו אופקים ומרחבים חדשים. אמו חששה, אך בטחה בו כי ישוב מכל משימותיו בשלום. בתקופת שירותו עבר עומרי עם יחידתו כמעט כל קו ברחבי הארץ, ידע ימים טובים יותר וטובים פחות, אך התגבר על כל הקשיים והמשיך קדימה - "הכול בקטנות אימא", היה אומר.

במהלך שירותו, במרץ 2005, הכיר עומרי את ספיר ובין השניים צמחה אהבה גדולה וחזקה. בני המשפחה אימצו בחום את ספיר אשר הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה ומחייה. ספיר תמכה בעומרי וחיזקה אותו גם אם היא עצמה התקשתה להתמודד עם שירותו הקשה ועם הפחד, שמא יקרה לו משהו.

במרץ 2005, במהלך מסע רגלי של היחידה, התמוטט עומרי. בבדיקות שנערכו נמצא כי עליו לעבור צנתור. אמו הפכה עולמות על מנת שההליך הרפואי הרגיש ייעשה במקום בטוח ועל-ידי מיטב הרופאים; באפריל 2005 עבר עומרי את הצנתור ונאלץ לעבור תקופת התאוששות בת חודש ימים בבית.

אך כל תקוותיה של אמו כי כעת יעזוב עומרי את היחידה הקרבית ויעבור לשרת קרוב לבית התבדו. בתום תקופת ההתאוששות התעקש עומרי לחזור ולהילחם לצד חבריו וחזר לשירות קרבי מלא.

ביולי 2006, בעת ששהו בחופשת "רגילה", הוקפצו עומרי וחבריו לעזה. חששותיה של אמו הגיעו לשיאם; שבוע ימים לפני נפילתו הפתיעה אותו בעלותה בשידור חי ב"גלי צה"ל" והקריאה לו ברכה שכתבה בעבורו: "לבני עומרי! אתה בן עשרים ואינני יודעת מה צופן בחובו העתיד עבורך. אך יהיה אשר יהיה אני מאוד גאה בך. מאז ומתמיד היית לי מקור של אושר ושמחה. אתה הילד, הגבר הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. יודע לתת, לאהוב, לשתף ולעזור. אתה ידידי הטוב ביותר, הייתי רוצה שתזכור תמיד שאני אוהבת אותך בכל לבי, ובכל אשר יבוא תמיד תהיה החלק החשוב ביותר בחיי. מי ייתן ולא תדע צרה ודאגה, מי ייתן והאל יברך אותך וינחה אותך בדרכך. שמור על עצמך כי אימא אוהבת, מחבקת אותך חזק".

לאחר פעילות בעזה, הוזעקו עומרי ויחידתו ללבנון שם השתוללה מלחמת לבנון השנייה. בליל חמישי, 3.8.2006, פעלו לוחמים מגדוד 13 של חטיבת "גולני" בשילוב כוחות חטיבת השריון "עקבות הברזל" בכפר מרכבה, אשר שימש משך כל הלחימה בלבנון כמרחב שיגור רקטות לעבר ישראל. הלוחמים חשפו מחסן אמצעי לחימה שהכיל טילים נגד טנקים, חומרי מודיעין ועוד. במוצאי אותו הלילה, יצא הגדוד לפעילות רגלית בכפר. את הגדוד הוביל חוד לוחם שכלל את עומרי, את חברו דניאל שירן ואת מפקד המחלקה יונתן. במהלך ההתקדמות בכפר זיהה עומרי תנועה חשודה ובקור רוח מופתי עדכן את מפקד המחלקה ואת שאר הלוחמים. הלוחמים עצרו במקומם על מנת לנסות לאתר מחבלים. אז פתחו המחבלים באש מרובים אוטומטיים, ירו טילי נ"ט והפעילו מטענים. סמל-ראשון דניאל שירן נהרג במכת האש הראשונה; עומרי ויונתן נפצעו מהמטענים שהופעלו על הכוח. בשטח בנוי, מורכב ומסובך, לחמו חבריהם והרגו לפחות שבעה מחבלים תוך שהם מפנים את עומרי, דניאל ויונתן. הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין, שהתנדב למילואים ויצא לפעילות עם הכוח, נהרג בעודו מנסה להגיע ולטפל בשלושה.

עומרי נפטר מפצעיו ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006) בזמן הפינוי למסוק שהונחת בשטח. בזכות הערנות והאחריות שגילה בעת זיהוי המחבלים, ניצלו חייהם של רבים מחבריו.

עומרי היה בן עשרים במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו נחקקו המילים "אני חולמת את החיוך שלך, חיים שלי חולמת שתמיד תחייך. אמא".

לזכרו של עומרי הוקם אתר אינטרנט שכתובתו www.omri-haim.com. האתר המעוצב למשעי מכיל את סיפור חייו, את סיפורה של מלחמת לבנון השנייה ותיאור הקרב שבו נפל, אלבום תמונות, גלריית וידאו ורשימות מפי קרובים וחברים. עוד הוציאה אמו ספר הנושא את השם "מכתבים לעמרי" ובו תמונות, רשימות לזכרו ומכתבי פרדה.

כתבה אמו: "היום העזתי לשבת ולכתוב לך. אני טעונה בכל כך הרבה דברים לומר ולספר לך, אבל החשוב מכול ילד שלי, אני מתגעגעת. אימא חושבת עליך כל רגע ושנייה, כמו תמיד אני אוהבת אותך. ילד, העשרת את חיי ונתת לי להבין את משמעות החיים, כמו בימים קשים כך בימים שמחים. אהבתי ואני אוהבת כל רגע שהיה לי אתך. ... בהיכנסך בדלת הדלקת את האור בחיי ובצאתך פשוט הרגשתי שהאור כבה, אבל ידעתי שאתה חוזר ושוב תדליק את האור. ... ילד טוב שלי, בוא אליי לפעמים כשאתה פנוי כמובן, בוא לדבר אתי כמו שתמיד עשינו, פשוט לשבת, לחבק ולדבר. אני כבר מתגעגעת שוב".

כתב אביו: "הו, אלי, תגיד לי שאני חולם. עמרי, מתוקי של אבא. כיסופיי אליך הרקיעו שחקים כבר מזמן. אין חיי כאתמול-שלשום ומי יודע? המון חלומות היו לי להגשים ביחד אתך ולא הכנתי את עצמי לאפשרות אחרת. כפרח נובל מהלך אני בתוך הריק שהשארת. הו, אלי, תגיד לי שאני חולם. החיוך המתוק שלך ומבטך השמח כשנפגשים נצורים בנשמתי בתוך עולם חדש שאני ואתה חיים בו...".

כתב האח פרי: "... תמיד ידעת לקחת את החיים בפרופורציה נכונה ובהסתכלות חיובית, תמיד ידעת את הדרך. ככל שעובר הזמן אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאמרת ועשית, ואיך שעזרת לדברים הטובים לקרות. אני מגלה יותר ויותר כמה רגיש ונבון היית. בהרבה מובנים אתה היית אחי הגדול. ... אתה בלבי ובמחשבותיי כל הזמן, כל שנייה ושנייה, וכך זה יישאר לעולם...".

כתב האח גיא: "... רק אתה ואני יודעים כמה אהבה הייתה בינינו. כמה משותף היה בלבנו. ... תדע שאצלי היית תמיד חלק מהלב, חלק מחיי. ... ראיתי בעיניך שאתה כל כך מתרגש משיריי וגאה בי וזה מבחינתי ההצלחה של חיי. התפרסמתי, הגשמתי את עצמי דרך עיניך. עמדתי מעל קברך ביום ההלוויה ומה שקרע אותי זה איך עשו את זה לך, יפה שלי, תמים נפש, אחי הקטן, לו רק יכולתי להיות ברגע הזה ולשמור עליך בגופי או רק לחבק אותך שלא תהיה לבד ברגעים האחרונים שלך, כנראה שלא ידעת בכלל, אה?! ... בשמך אעביר שמחה לכולם, אעביר את הדרך שלך בחיים, אהיה השד הקטן שלך בעולם הזה ולא אתן לאיש לזרות סביב הילתך המאושרת עצב לזמן רב. לעולם נזכור אותך שמח, שר, צוחק, רוקד, משתטה, משחק, אוהב, איש המעלות".

כתבה האחות ליר: ... "אני יודעת שאתה מלאך בשמים ששומר עלינו. שאלתי את אמא אם תקבל את המכתב שלי ואמא ענתה לי שבטוח שכן. באהבה וגעגועים".

כתבה החברה ספיר: "... מבפנים תמיד שידרת רגישות אדירה ורצון לחיבוק ואהבה, אהבה זו מילה שפשוט מאפיינת אותך, וכמו שתמיד הייתי אומרת לך 'עיניך מספרות מה עובר עליך', העיניים שלך זה דבר לא נשכח...".

כתבה הדודה ויויאן: "נלחמת כמו נמר / ולזכותך ייאמר / על שהצלת מחלקה שלמה / אי-שם בחשכה. // היית החוד / זאת כולם יודעים / ועליך כולם סומכים / ולך כולם מודים / על שנלחמת אתם בקרב / בך הם מאוד גאים. // ליטפת את כולם / הם יודעים שאתה מושלם / כי נלחמת כמו נמר / ולזכותך זה ייאמר. // הספקת להילחם / במלחמה שאין לה שם / וכולם יודעים שאתה לא אשם / כי נלחמת כמו נמר / ולזכותך זה ייאמר".

כתבה צליל: "... למדתי ממך המון, העשרת ועודך מעשיר את חיי באהבה ובחום שכל כך מאפיינים אותך. אני יכולה לומר שבזכותך אני אדם טוב יותר, ורק אתה מבין את ההשלכות... היית בשבילי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש שילווה אותי בשנות ההתבגרות שלנו. חותמך חרוט בלבי לנצח. תודה על התבונות שבאת ועודך מביא לחיי, על העצות שעודני מיישמת. תודה שאתה מלווה אותי עד היום כאילו אתה ממש לצדי. ... לעולם לא תבין מה סימלת עבורי גיבור, אדם משכמו ומעלה...".

כתב עוז: "העולם מלא אנשים שבורים. סד לקיבוע, גבס, תרופות פלא או הזמן החולף אינם יכולים לתקן לבבות סדוקים, נפשות פצועות, נשמות קרועות. אתה בטח יודע שהנפשות של כל אחד שהכיר אותך שבורות לרסיסים. יש בנו סדק שלא ניתן לתקן אותו ולא משנה מה יקרה, זה סדק שפוגע בחוט המחשבה בכל יום, סדק שמעלה זיכרונות מן העבר, סדק שלוקח כמה שנים טובות מהחיים של כל אחד מאתנו. ... אתה בטח רואה שאצלנו עונות השנה מתחלפות, היום מתחלף ללילה, אנחנו כולנו נגדל ונתבגר, אתה היחיד שתישאר צעיר לנצח...".

כותב דודו ניסים: "אין רגע שאני לא חושב מה קרה שם ולא מבין למה לא נסעתי לפגוש אותך לפני שחצית את הגבול. אחשוב עלייך כל רגע עד יום מותי".

כותב יוסי: "חיכיתי שהמלחמה תסתיים, שתגיע הביתה ותספר לי את הסיפורים על מה שעברתם שם, כמו שסיפרת לי תמיד על המבצעים שעברת, והייתי גאה שאתה חולק אותם איתי. אחרי שנהרגת הרגשתי שהבן שלי נהרג בלבנון".

כותב עידו: "אני כותב עכשיו והגשם הראשון מתחיל לרדת. זה בסדר אח יקר, אתה לא צריך לבכות, מלאכים לא בוכים. איך היית אומר: "בקטנה". החיים לא יהיו כשהיו, החיים מתחלקים לשניים, החיים איתך והחיים בלעדייך".

מתוך אתר "יזכור"

פרסומת

كل ومضات

יזכור

אברהם יצחק

אברהמי יוסי

אדרי אורון

אוחיון אברהם

אוליאל מאיר

אזולאי דוד

אזולאי וידל

אזולאי מאיר

אטדגי יוסף

אטיאס שלמה

אידז'יקובסקי חיים

אלבז מכלוף

אלגמיל יהושע

אלון דניאל

אליהו ראובן

אלימלך אלמלח מאיר

אלמקייס יעקובוביץ עומרי-חיים

אלשוחט רונן

אנצילביץ נתן

אסולין אלישע

אקרמן יהודה

ארבילי כרמל

ארגמן אהרון

אשטיבקאר חיים

בוארון ויקטור

בוזגלו דוד

בוחבוט שלום

בוטבול יעקב

בוטנרו שמואל

בורפקר שרון

ביטון מאיר

בלט משה

בלייר משה

בן-אריה דוד

בן-ברק חיים

בן-חמו דוד

בן-טוב שמואל

בן-יתח שמעון

בן-צור מנחם

בן-שימול מרדכי

בנדרקר שחר דוד

בס יוסף

בר-אלי יצחק

בראון חיים

ג'רסי יקים

גנץ נחמן

גפן גלעד

גריידי משה

דאואן רפאל

דבורה אור-משה

דבורה משה

דהן יעקב

דהן משה

דודפור סיני

דויד אבי

דורנשטראוך משה-ישראל

דרביאנסקי פרץ

דרוב חיים

הופמן ישראל

הילוס קים

הלוי עזרא

וידל רפאל

וידל שלום

וייס מנחם

וקנין אבנר

וקנין שלמה

זד-כורש ברוך

זוארי ניסים

זילברמן אליעזר

זיתון אהרון

זקין יוסף

חדד ארז

חזיזה אליהו

חיון סלמן

חתואל מאיר

טאיאר משה

טבג'ה יוסף