סרויה פנחס

בן עזיזה ורפאל. פנחס נולד במרוקו ביום ו' בתמוז תרצ"ב (10.7.1932).

הוריו של פנחס נפטרו במרוקו כשהיה צעיר, ובשנת 1949 הוא עלה בגפו דרך צרפת למדינת ישראל הצעירה.

בן דודו של פנחס נפל במלחמת העצמאות, וייתכן שזו הייתה הסיבה לאהבתו את המולדת. פנחס התיישב ברמלה, ואחרי כשנתיים בארץ התגייס למשטרת ישראל ושירת במשמר הגבול בירושלים. הוא היה חייל ממושמע, בעל רוח התנדבות למעלה מהרגיל. היה בעל אופי שקט, ותמיד האיר חיוך את פניו הצעירות.

שוטר פנחס סירויה נפל ביום כ"ג בשבט תשי"ד (27.1.1954). באותו יום הוא עמד על משמרתו בגבולות הבירה (באותם ימים ירושלים העתיקה הייתה חלק ממדינת ירדן והגבול עבר בין העיר החדשה לעתיקה), כשלפתע פילח את לבו צרור יריות. הוא נפל כשפניו אל האויב, ונשקו מכוון כלפי המרצחים. מפקדו העיד שכאשר יחידת השומרים שמעה רשרוש מכיוון הגבול היה זה פנחס שלקח משקפת מאחד השוטרים והתקדם לכיוון הרעש, ואז ירה בו חייל ירדני שהסתתר בין השיחים. עוד סיפר המפקד שפנחס היה בחור שלא פחד מכלום, ובאומץ ותעוזה הקריב את עצמו למען המולדת שכה אהב.

פנחס היה בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותיר שתי אחיות.

כתבו חבריו של פנחס ליחידה: "פנחס היקר, תמיד היית הראשון לתפקיד והנך אף הקורבן הראשון של יחידתנו. ברגע שקיבל הקבר הקר את גופך וחבריך דיגלו את נשקם ומטחי יריות הכבוד נשמעו עד אוזני הרוצחים שמעבר לגבול, לא הייתה זו קריאת כאב אלא שבועה קדושה על קברך הרענן: נקום ננקום את דמך."

אסתר, אחותו של פנחס, קראה לבנה על שמו. היא כתבה: "ביום שעמדת לעזוב אותנו במרוקו עמדתי מלאת גאווה, נופפתי בידי לשלום ולהתראות. הרי הבטחת לי ולחסיבה שכאשר תסתדר בארץ המובטחת אתה תודיע לנו ונצטרף אליך ... אך הפרת את הבטחתך, לא קיימת. במקום הארץ המובטחת קיבלנו ארץ השכול, האבל והבדידות, ארץ הדמעות ... כאב על שנשארתי לבד, כאב על שעזבת אותי לעד, כאב על הריקנות המכבידה ועל המחנק והדמעה."

פנחס מונצח באתר הזיכרון של משמר הגבול ובאתר הזיכרון לבני רמלה שנפלו. באתר גלעד של משטרת ישראל יש דף לזכרו ובו תמונות שלו ומכתבי פרידה מאוהביו.

מתוך אתר "יזכור"